העליון:ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד רשאי להורות כי תקופות השעיה ירוצו זו אחר זו

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 4.9.11 בתיק עמל"ע 41239-03-11 ובתיק עמל"ע 9776-04-11, בו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין דולב, אמסטר והורוביץ) מיום 28.2.11.

רקע

ב.       המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת - בגין איום שהטיח בגרושתו במהלך דיון משפטי ביניהם; זוכה מעבירה נוספת - שעניינה אי-תשלום חוב מזונות; והושתו עליו:

"10 חודשי השעיה בפועל אשר יחלו להימנות מיום 30.8.11 - עם תום השעייתו הנוכחית של הנאשם, ולתקופת השעיה נוספת של 12 חודשים - על תנאי למשך 3 שנים".

ביום 28.2.11 דחה בית הדין הארצי, בפסק דין מנומק ומפורט, הן את ערעור המשיבה - שהוגש כלפי קולת העונש; והן את ערעור המבקש - שהוגש הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש. ביום 4.9.11 דחה גם בית המשפט המחוזי בירושלים ערעורים שהגישו שני הצדדים. בבקשה שלפנינו מעלה המבקש שורה ארוכה של טענות, אשר את עיקרן ניתן לחלק לשני ראשים: ראשית, נטען כלפי עצם ההרשעה וכלפי חומרת העונש בתיק הספציפי; שנית, נטען כלפי קביעת בית הדין המחוזי, שאושרה בערכאות הערעור כאמור, בעניין המועד בו תחל תקופת ההשעיה.

דחיית הבקשה בכל הנוגע להרשעה וחומרת העונש

ג.       אומר כבר כאן, כי לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיבה (וכן בתגובה נוספת מטעם המבקש), סבורני כי אין עילה למתן רשות ערעור בראש הראשון. רשות ערעור בתיקים מסוג זה (אשר הם למעשה גלגול שיפוטי רביעי) נשקלת במשורה (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד (לא פורסם); בר"ש 1470/11 מאור נ' הועד המחוזי לשכת עורכי הדין (לא פורסם); בר"ש 6189/10 נסאר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם)), בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128) - ואין טענות המבקש לגבי הרשעתו בתיק הקונקרטי ולגבי גזר הדין שהושת עליו באות בגדרים מצומצמים אלה. מעבר לצורך יוזכר, כי המבקש הורשע גם בפלילים בגין האיום על גרושתו (ראו רע"פ 1035/11 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) החלטה מיום 14.7.11), וכי בנסיבות אין מדובר בעונש חמור - מה גם שככלל טענות לגבי חומרת העונש אינן, אף בדין הפלילי, עילה למתן רשות ערעור "לא כל שכן בגלגול רביעי" (בר"ש 4573/09 פרנקל נ' הועד המחוזי של לשכת עוה''ד (לא פורסם) החלטה מיום 6.7.09). המבקש קיבל איפוא את ימיו הדיוניים הראויים בכל הנוגע לראש זה של הבקשה ואין עילה להיעתר לה.

חישוב תקופות השעיה: פירוט טענות הצדדים

ד.       ראש הטענות השני נוגע, כאמור, למועד שנקבע לתחילת תקופת ההשעיה (30.8.11) ולהנחות העומדות ביסוד קביעה זו. ככל שירדתי לסוף דעתו של המבקש ניתן לחלק את עיקר הטענות בראש זה לשני חלקים: ראשית, נטען כלפי קביעת בית הדין המחוזי לפיה תקופת ההשעיה שהשית (ביום 16.6.10) תחל רק ביום 30.8.11 עם תום תקופת ההשעיה אשר הושתה על המבקש בהליך אחר (להלן ההליך הקודם וכן תקופת ההשעיה הראשונה); שנית, נטען כלפי עצם ההנחה שתקופת ההשעיה הראשונה (בת חמש שנים) הסתיימה ביום 30.8.11. הוטעם, כי פסק הדין בהליך הקודם אכן נחלט רק ביום 31.8.06 (על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יהודה (לא פורסם)), ואולם נטען כי המבקש היה מושעה זמנית (וליתר דיוק, מושעה זמנית חלקית) כבר מיום 5.9.03 וחל איפוא הכלל לפיו "הושעה עורך דין זמנית... תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש" (סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; להלן חוק הלשכה או החוק). קרי, לשיטת המבקש, לאחר ניכוי תקופת ההשעיה הזמנית, הסתיימה תקופת ההשעיה הראשונה בשנת 2008.

ה.       צריכה האמת להיאמר, הטענה האחרונה הועלתה, נדונה והוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. וכך נאמר:

"טענה חשובה העלה המשיב, שבמבט ראשון נטיתי לקבלה, אך לבסוף החלטתי שאין לה מקום... דא עקא, ההשעיה הזמנית שהושעה המשיב ביום 5.9.03 איפשרה לו להמשיך לעבוד כעו"ד ולייצג צדדים בהליכים פליליים בלבד. לכן, אין לומר כי לפנינו השעיה זמנית מלאה, שאותה יש לנכות מתקופת ההשעיה של 5 השנים... משל למה הדבר דומה, ואני מדגיש כי מדובר במשל ולא בזהות מוחלטת: אם נמצא אדם במעצר מאחורי סורג ובריח, ונידון לתקופת מאסר, תקופת מעצרו תנוכה, ואילו אם הוא נמצא במעצר בית, שגם בכך נשללת חירותו, אין תקופה זו מנוכה אוטומטית מתקופת המאסר" (פסקאות 23-18 לפסק הדין קמא).

ואולם, כיון שמדובר בשאלה משפטית שעשויות להיות לה השלכות רוחב התבקשה, למען הבהירות, תגובת המשיבה "לעניין העונש בלבד" (החלטה מיום 3.10.11).

ו.       בתגובת המשיבה (מיום 30.10.11) נטען, כי אין עילה למתן רשות ערעור ולא אדרש לכל הטעמים שניתנו לכך. די לציין, כי המשיבה מסרה שהמבקש הושעה זמנית שוב ביום 7.7.10 בגין הרשעתו בעבירות פליליות נוספות, ואין כל השלכה אופרטיבית לשאלת אופן חישוב תקופות ההשעיה. עוד נמסר - ולדידי לכאורה די בכך שלא להיעתר לבקשה - כי שאלת אופן חישובה של תקופת ההשעיה הראשונה נדונה מפורשות בפסק דינו של בית הדין הארצי בהליך הקודם (בד"א 126/03), כי המבקש טען כלפיה בערעור שהגיש לבית משפט זה (על"ע 9013/05), ואף כי לא נערך בה דיון מפורש ערעורו נדחה. עוד הוזכר, כי המבקש הגיש (בשנת 2006) עתירה מינהלית בעניין זה (עת"מ (תל אביב) 2392/06 יהודה נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם)), וזו נדחתה (בפסק דין מיום 12.10.08) תוך אימוץ עמדת המשיבה לגופה:

"אני מקבלת, לחלוטין, את האמור בס' 17 ו- 20 לתגובת משיב 2 לעתירה הטוען כדלקמן:

לעותר היתה זכות ערעור לביהמ"ש העליון והוא ניצל אותה והעלה בפני ביהמ"ש העליון אותן טענות, אין לו כל זכות לפנות במקצה שיפורים, לאחר שביהמ"ש העליון לא קיבל את טענותיו, לשוב ולפנות באותו עניין לביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו ערכאת ערעור נוספת על ביהמ"ש העליון...

העתירה הנוכחית היא למעשה תקיפה עקיפה של פסה"ד של ביה"ד המשמעתי הארצי. הלכה היא שאין לאפשר תקיפה עקיפה כאשר לעותר עומדת אפשרות לתקיפה ישירה של פסה"ד במסגרת ערעור עליו. יתר על כן, אין לאפשר תקיפה עקיפה כאשר העותר ניצל את האפשרות לתקוף את פסה"ד בתקיפה ישירה ונכשל, כאשר ערעורו נדחה" (פסקה 10 לפסק דינה של השופטת דותן).

ז.       לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי חרף הוראת סעיף 78(ז) לפיה "תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין ריצוי העונש" אין מניעה להשית על נאשם עונש אשר יצטבר על תקופת ההשעיה הזמנית. לשיטתה:

"טענה אבסורדית היא, שאם ייקבע בית הדין: במקום שש שנות השעיה בפועל הכוללות את ההשעיה הזמנית, חמש שנות השעיה בפועל בצירוף ההשעיה הזמנית, שהוא חרג מסמכותו. לא ייתכן שצורת ההתנסחות והיא בלבד תהפוך את גזר הדין כנמצא בגדר הסמכות או כחורג ממנה" (סעיף 33ה לתגובה).

לפי דרכה של המשיבה, המגבלה היחידה על ניסוח גזר הדין היא, שסך כל תקופת ההשעיה (הזמנית והקבועה) לא תעלה על תקופת ההשעיה המקסימלית הקבועה בסעיף 68(4) לחוק הלשכה.